<h1>אהל מועד שער איסור והיתר דרך י'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ובספ"ת כת' בשם רבי' שלמה דעכשיו אפי' ביום אידם מותר דבזה"ז לא אדיקי, ולא אזלו ומודו וא"ת הואיל וגזרו לא בטלה גזירה, י"ל שלפי המקומות אסרו והיינו דאמ' שמואל [לקמן ז' ע"ב] בגולה אינו אסור אלא יום א' בלבד וכת' עוד דמשום איבה מותר ויש מתיר לקנות מהם כל דבר (בירור) [ביריד] וביום השוק ואפי' ביום אד דילמא לא משכח ויהיה הדבר אבד, ופרקמטיא האבודה מכרה (בירור) [ביריד] וכ"כ רבי' האי בתשו'.
<h2>דף ו.</h2>
כל דבר שאסרו למכור לגוי אם יש בידו של גוי לקנות ממקום אחר מותר ואין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול וכבר דברתי בדין לפני עור לת"מ בנת"י מדרך ז' ועכשיו הואיל וכמה חנונים גוים מצוין שמוכרין להם כל מה שירצו אין אנו נזהרין לשאת ולתת עמהם אפי' במידי דהקרבה ועוד שאנו יראים מהם משום איבה ועוד שגוים שבחו"ל אינם אדוקים בע"ז שהרי אינם יודעים בטיב ע"ז ומשמשיה אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא אזיל ומודה.
<h2>דף ח.</h2>
במשתה שגוי עושה ביום חתונתו אסור ליהנות משם משום שנא' [שמות ל"ד] וקרא לך ואכלת מזבחו.
<h2>דף יא:</h2>
עיר שיש בה יום איד לע"ז לא יכנס לתוכה כשהדרך מיוחדת לאותו מקום שמא יחשד כמהלך לע"ז וכ"ש שאסור ליכנס בחצר ע"ז ואפ' לומר דאפי' על פיקוח נפש אסור, [י"ב ע"א] ואסור לשחות לפני ע"ז, ואפי' איכא סכנת נפשות ואפי' אין אדם רואה וה"ז בכלל בכל מתרפאין חוץ מע"ז.
<h2>דף יג:</h2>
ומיהו למכור להם אם ידוע הוא שלצורך ע"ז קונה אותו אסור לתת ולמכור לו ואסור להעבירם על שום א' מז' מצות.
דרך הכומרים להקטיר לבונה לע"ז לפי' אסור למכור להם אא"כ ידוע שלצורך חולה קא בעי ליה.
<h2>דף טו.</h2>
פסק לרשב"א האידנא דלא חשידי גוים על הרביעה מותר להעמיד בהמה בפונדקאות שלהם ומוכרין להם בהמה גסה ע"י סרסור ולטבחים אפי' בלא סרסור וכן לגוי שעשה משתה לבנו ונהגו התר אפי' בבהמה טמאה אע"ג דודאי למלאכה בעי לה ותינח סוסים אבל חמורים תמה הוא במה סומכין ובעה"ת אומ' דלא אסרו אלא בדורות הראשונים אבל עכשיו שאין ישראל שוכנים הרבה איכא הפסד אי לא מזבנינן להו ולזה הטעם אין להתיר לקנות כדי למכור וכן שאלה ושכירות ביום ששי לא ידענו על מה סומכין אלא הנח להם מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.
<h2>דף טז.</h2>
ואסור למכור להם דברים מזיקין וסוסים ותריסין מותר כדאמרי' והאידנא דמזבנינן משום פרסאי דמגנו עלן.
<h2>דף יט:</h2>
ובשכר כך הוא הדין, מקום שבונין להעמיד שם ע"ז אס[ו]ר מכרו שכרו מותר ושכר ע"ז ג"כ בדיעבד מותר דלא הויא ע"ז אלא במכוש אחרון ומכוש אחרון לית ביה שו"ף ותשמיש דתשמיש דע"ז אפי' לכתחי' בונין עמהם (אע"פ) שאין קרקע ובע"ח נאסרין אפי' בהשתחואה להם.
<h2>דף כ:</h2>
ואסור למכור להם בא"י שדות וכרמים וקרקע עושה פירות וכן אסור למכור להם במחובר לקרקע ואפי' התנה עמו ע"מ לקוץ ובתים אפי' להשכיר להם בא"י אסור משום לא תביא תועבה.
<h2>דף כא.</h2>
וכת' רמב"ן בעל נפש לא ישכיר בית אף בחו"ל.
<h2>דף כב.</h2>
פסק לרשב"א האידנא דלא חשידי גוים על הרביעה מותר להעמיד בהמה בפונדקאות שלהם ומוכרין להם בהמה גסה ע"י סרסור ולטבחים אפי' בלא סרסור וכן לגוי שעשה משתה לבנו ונהגו התר אפי' בבהמה טמאה אע"ג דודאי למלאכה בעי לה ותינח סוסים אבל חמורים תמה הוא במה סומכין ובעה"ת אומ' דלא אסרו אלא בדורות הראשונים אבל עכשיו שאין ישראל שוכנים הרבה איכא הפסד אי לא מזבנינן להו ולזה הטעם אין להתיר לקנות כדי למכור וכן שאלה ושכירות ביום ששי לא ידענו על מה סומכין אלא הנח להם מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.
<h2>דף כו.</h2>
ישראלית שהיא מילדת לנשים מילדת את הנכרית בשכר משום איבה הואיל ובקיאה היא בכך אבל לא בחנם ובשבת אסור דאית לה טענה דלא מחללינן שבת אלא לשומרי שבת ונכרית לא תילד את הישראלית אא"כ יש שם נשים בקיאות דשמא תזיק לתינוק ואפי' במילדת חכמה אסרו אע"פ שהתירו להתרפאות מרופא גוי ואין נותנין לנכרית תינוק להניק אותו אא"כ אחרים עומדים על גבה קרינא ליה לדעת הרשב"א ז"ל ולהניק בנה של נכרית ג"כ אסור אין מצילין עע"ז ולא המינין כל שאין שם משום איבה.
<h2>דף כז:</h2>
כל חולי שאפ' שיבא לידי סכנה [אין] מתרפאין מהם היה ידוע שבודאי ימות מאותו חולי (אין) מתרפאין מהם דלחיי שעה לא חיישינן, [כ"ח ע"א] מכה שהיא מן השפה ולפנים ה"ז כמכה של חלל ואין מתרפאין מהם ומכה שבגב היד ושבגב הרגל ומיני קדחת כמכה של חלל דמי. [כ"ז ע"א] כל שהגוי אומ' סם פלוני יפה לו והוא אינו עושה הרפואה מתרפאין מהם [ע"ב] ולהתרפאות בכומרי ע"ז אסור בכל ענין. אמר עשב פלוני יפה לו אם אינו מוצא אלא של ע"ז יש שאוסרין להתרפאות בו ויש מתירין ועוד יתבארו דינין אלו בדרך א' משער הרפואה.
<h2>דף כט.</h2>
אין מסתפרין מן הגוי ברשות היחיד ואפי' בבית הפתוח לרה"ר אבל ברה"ר מותר ומהכא משמע דמותר לראות במראה אבל בירוש' אמרו דאפי' בחול אסור לראות במראה ומ"מ האיסור אינו אלא משום לא ילבש גבר שמלת אשה ואפ"ל דכי מסתפר שאני והילכך כל מקום שנהגו אנשים כנשים אין בו משום לא ילבש גבר לפי דעת הגאונים שהתירו להעביר שער בתי השחי והערוה במקום שנהגו להעבירו ומ"מ חבירים לעולם נמנעים ולפי' לא הותר לבית רבי לראות במראה אלא משום דזקוקין למלכות היו אמר רשב"א לרא"ה שאותה קרחה שעושין לגלחים של ע"ז היא והילכך אסור לישראל המספר לגוי לתקנה.
<h2>דף כט:</h2>
כל יין שנתנסך לע"ז אסור בהנאה וריחא לאו מילתא היא ומותר להריח ביי"ן ואעפ"י שנהנה מן הריח ובלבד שלא יתכוין להריח.
חומץ שלנו משמתחיל להחמיץ כלל ונשתהה אח"ך ג' ימים חומץ גמור הוא וכן פסק ר"ח והילכך אינו אוסר במגע גוי ור"ת או' שאין אנו בקיאים מתי קרוי חומץ ואמרו משמו שלאחר יב"ח מותר וחומץ של גוים ויין מבושל שלהם אסור בהנאה ור"י אוסר היוצלול של גוי משום החומץ שבו. משקה הבוסר ר"ת אוסרו ואו' רשב"א שאין דבריו מחוורין בזה ומותר אא"כ הוא במקום שיש לחוש לתערובת יין ובוסר הבא מן האוצר ודאי לא נתערב בו יין של גוים שאין מערבין אלא לפי שעה שלא יתקלקל.
יין מבושל וחומץ שלנו אינו נאסר במגע גוי.
חומץ שלנו ביד גוי א"צ אלא חותם א' משום חלופי לא טרח ומזייף.
<h2>דף ל.</h2>
דעת הר"מ שאם נתערב ביין שלנו מעט דבש או מעט שאור מותר לשתותו עם הגוי' מפני שאין זה ראוי למזבח ויש לתמוה על דבריו דהא יין מזוג אין מנסכין אותו למזבח ואפ"ה אסיק רבא דיש בו משום גילוי ומשום יי"ן ואפי' יינמלין אוסר רמב"ן אא"כ יש בו על חד פלפלין והביא ראיה מן הירושלמי [פ"ב ה"ג].
איזהו יין מבושל כל שהרתיח ובלבד שנתמעט ממידתו ע"י בישולו כ"כ הרמב"ן וראב"ד בשם רבינו האיי ובע"ת מתירין כל שהרתיח ואפ' לומ' דלא אפשר רתיחה בלא מיעוט, קונדיטון אם נתן בו פלפל או דבש עד שמשנה טעמו אין בו משום יי"ן, יין שנתערב בדברים אחרים עד שנשתנה טעמו וריחו מטעם יין אינו אוסר משום מגע גוי.
יין שיש בו ששה חלקי מים נטל"ף הוא ומותר וכן הדין בשמרים שלנו שהעבירן במסננת ואחר שסחטן נתן עליהם מים טעם היין יבטל אם נתן עליהם ששה חלקי מים ואינו נאסר במגע גוי.
וכן הדין ביין חרצנים שדרכן בגת ובקורה אבל בחרצנים שנדרכו ברגל כל זמן שיש להם מראה וטעם יין נאסר משום מגע גוי לפי' צריך ליזהר שלא יוציא גוי החרצנים מהגגית דשמא יש בו טופח יין ואוסר ורבותי' הצרפתי' אומ' דאפי' בשמרים וחרצנים שלנו דינן כדין שמרים של תרומה דב' וג' אסור וד' מותר כדמפ' בפ' המוכר [ב"ב צ"ז ע"א] וגבי יין מזוג דאמרי' שיש בו משום יי"ן יש סוברים שאין במזגו יותר מג' חלקי מים אבל יש בו יותר מג' חלקי מים מותר אע"פ שמראיתו יין וטעמו יין וי"א דדוקא בשמרים אמרו אבל יין מזוג כל שיש לו טעם יין ומראה יין אסור אבל בשמרים ופורצנים אינו נעשה יי"ן עד דרמי תלתא ואתי ארבעה ויש שכת' בפורצנין אין להקל (אך) הואיל ואין נדוכין בגת אלא ברגל.
<h2>דף לא.</h2>
יין כשר שהופקד לגוי צריך חותם בתוך חותם ודיו בכך דחזק' דלא טרח כ"כ לזייף סתם פי הנוד בכדי שלא יצא היין והניחו בשק ופי הנוד בשוליו ה"ז חותם בתוך חותם וכן סתם יפה פי חבית ופי האשישה בעץ וטח בסיד ה"ז חותם בתוך חותם וכן כרך צואר הנוד בחוט וכתב על כריכת הנוד הרי זה חותם ב"ח, שני קשרים משונים הרי הן כשני חותמות, חתם בשני חותמות וחזר על חותמיו ולא הכירן אסור דחוקה זייף לא חזר עליהן חזקה לא טרח וזייף. כשמשלח אדם חבית יין לחבירו צריך להודיעו באיזה סימן חתמו ויודיע לגוי שהוא ישלח לחבירו כתב או שליח שיגיד לו כיצד החותם הוא עשוי ובזה יפחד הגוי ולא יזייף השולח יינו לחבירו ולא הודיעו היאך החותם עשוי כת' בעה"ת שאין לנו ראיה לאוסרו והרמב"ן כת' צריך להודיעו הסימן והוא יעיין ואם לא ימצא כמו שהודיעו חושש שמא זייף ע"כ, ומשמע מדבריו שאם לא הודיע לו הסימן אסור שאל"כ מנין יודע אותו שנשתלחו לו מי עשה זה הסימן, מפתח וחותם כשני חותמות הם, וזה קולו של רבי אליעזר שעושה מפתח כחותם ואע"פ שאם עמד וזייף לא מנכרי.
ישראל שהניח יינו בביתו של גוי אם מפתח הבית ביד ישראל דיו בחותם א' ואם הגוי השאיל או השכיר הבית לישראל אע"פ שאין ביד ישראל מפתח מותר הפקידו שם ישר' אבל לא השאיל לו הגוי הבית ולא השכיר צריך שני חותמות.
כתב רשב"א בחבורו שני הדעות שנאמרו במייחד יינו אצל גוי והם שיש מורים להתיר בהנאה בהודיעו שהוא מפליג או בסגר דלת לפניו דאינו אסור בהנאה אלא במפקידו אצלו ויש אוסרים בהנאה בכל אלו ולא הכריע ר"י כמאן עבדי' ורש"י הוא המחמיר בזה וראב"ד הוא המקל.
<h2>דף לא:</h2>
שתי אותיות הרי הן כחותם ב"ח ואומ' מן הגדולים שכל שנחתם בכתב אותיות חזקה שמיד ישראל הרי זה כחותם ואע"פ שלא הודיעו ה"ז סומך בעצמו שישראל ששלחו עשאו ובמקום שמשומדין מצויין או גוי שיודע לכתוב יש לחוש אא"כ הודיעו הסימן שעשה בו.
שכר של גוי אסור לשתותו בבית הגוי משום חתנות פי' חכמים האחרונים נהגו בו חשש חתנות לאסור אותו בביתו של גוי וכת' בעה"ת שאפי' בבית גוי אם חייש לאיבה מותר [ל"ב ע"א] ויין רמונים של חנונים ויין תותים ותפוחים מותר ליקח מן החביות שהם בחנות ואין לחוש בתערובת יין מפני שמקלקלו ומחמיצו אבל מה שהוא בכלי שאינו מלא אסור מפני שמערבין בו יין והחנונים שמוכרין לרפואה יין תותים ורמונים אין לחושדו לתערובת יין או חומץ מפני שמתירא הוא שלא יזיק לחולה וחומץ שכר שלהם אסור מפני תערובת יין.
<h2>דף לג.</h2>
הריקו במקום שהולך לאיבוד הנשאר בכלי מותר אפי' בשתייה.
יין העשוי ע"י מים שהכניסו בכלי אסור ה"ז אסור בשתייה שבכל הכלי אנו משערי' ולדעת האומ' דסגי להכשיר הכלים בקליפה א"צ מים אלא שיעור לבטל כדי קליפה, מים של מילוי ועירוי מותרין אפי' בשתייה.
כלי שמכניסו לקיום שנכנס בו יין אסור אם רוצה לתת בתוכו יין כשר צריך מילוי ועירוי ואם אינו כלי שמכניסו לקיום מדיחו ג' פעמים ודיו, ואם היה מכלי חרס כל שתחלת תשמישן ביין אסור או שלא שתה בו יין צריך מילוי ועירוי ואם שתה בו ישראל תחילה ב' או ג' פעמים בשכשוך סגי ליה [ע"ב] וכלי חרס השועין בקוניא אי לית להו מילוי ועירוי קרדופני חיוורי ואוכמי שרי בהדחה (בכלי) [ככלי] מתכות ואע"פ שתחלת תשמישן ביד גוי. כלים של גוים אסור אע"פ שאם נתן ישראל בהם יין אסור בשתייה מ"מ אם כלי עץ הם והדיחן או שכשכן במים אע"פ שאין נכשרין בלא ניגוב או בלא מילוי ועירוי אין הכלי של ישראל אשר מערה ממנו יין לתוכו נאסר מטעם נצוק ולכך נהגו כשמוכרין יין לגוים למדוד לכלי חרס או לכלי עץ בהדחה או בשכשוך לבד ויש מחמירין ומשכשכין הכלי העליון ג' פעמים [ע"א] כיצד הוא הכשר של מילוי ועירוי עושה על פיו סביב ומחוץ שפה של טיט כדי שיעלו המים על שפתו ומביא מים זכים ונותן לתוכן ומשהין אותן לתוכו מעל"ע ומערן וחוזר וממלא הכלי מים אחרים וכן עושה ג' פעמים ויהיה הכלי כשר ואין מכשירין פעם אחרת במים הללו. מילא כלי בציר או במורייס או במי מלח ה"ז כשר.
ובתשו' בשם חכמי פרווינצא ראיתי כל כלי שמכניס בו יין הצריך לאדם א' לג' ימים צריך מילוי ועירוי ג' ימים כל הכלים נכשרין ביישון יב"ח שלימים כל שלא עמד בו יין תוך זמן זה.
<h2>דף לג:</h2>
ובכלי חרס לא תועיל הגעלה ויש מכשיר בהגעלה. קנקנים של חרס שהחזירן לכבשן האש אפי' ברפוי הזפת מותרי' ואם עשה אש מבפנים כל כך שלא יוכל ליגע בו בידו מבחוץ בדופני החבית זה חשוב כמו הגעלה וכ"כ בעה"ת בשם ר"י ע"כ ולמדנו מדבריו דהגעלה מהניא בכלי חרס ורמב"ן או' דלא תועיל הגעלה לכלי חרס אבל כלי עץ דינו בהגעלה וא"צ להגעילן בכלי ראשון ולא בשפיכת מים עליהן וכ"כ רבי'. נעוה ארתחו פי' יקב אין לו התר אלא ברותח ע"י האור הנה נר' מדבריו דבכלי ראשון צריך להגעילן בעה"ת מתיר בערוי מים ואין לשמוע לאו' [שצריך] רותחין עליהן עוד התיר כלי עץ בקליפה ורמב"ן חולק בזה.
כלי אסור מותר לתת לתוכו מים או שכר ולשתותן ויש מתירין כל הכלים בקליפה והרמב"ן אוסר.
כלי נתר אין בהם הכשר אלא ביישון.
כוסות וכיוצא בהם מכלים שאין דרך להשתמש בהם יין לקיום כל שתחלת תשמישן ביד ישראל אם שתה בהם גוי נהגו להדיח אותו ג' פעמים קודם ששתה בהם ישראל ואם היה בגופו והוציא עליו מיין שבחבית אפי' יין שבכלי מותר ויש מתירין בכלי מתכות או של עץ בהדחה אחת ואפי' לכתחילה. אחר בענין הכלים לרשב"א כלי עץ וכלי עור שאינו מכניסו לקיום אפי' ישן ואפי' תחלת תשמישו ע"י הגוי משכשכו במים ודייו וכן עיקר אעפ"י שראב"ד אמר שכוסות אפי' של עץ צריך ניגוב כל שיש בו בית קבול ומודה הוא ז"ל דבמתכות לא בעו אלא שכשוך. [ע"א] כלים של עור ושל עץ זפותין שהיה תחלת תשמישן ע"י גוי צריכין קליפה והדחה אחר הקליפה ודיו וכ"ש דסגי להו מלוי וערוי אפי' בלא קליפה והלוקח בראלש מזופתין חדשים מן הגוים אם רואה אותם צהובים וניכר שלא נתן בו הגוי יין בשעת זפיתה מותרים וכ"כ ר"י, ובראלש של ישראל מזופת אם יש בו משקה טופח ונגע בו גוי אסור שהיין שנגע בו נבלע בתוך הזפת ור"ת מתיר בדיעבד אם ישר' נתנו בו יין ומיהו אפי' כשתחלת תשמישן ע"י גוי מלוי וערוי סגי להו וראב"ד סובר דמלוי וערוי לא סגי בכלי מזופת ולא הותר לו אלא לענין ניגוב דהתם אין האפר נכנס בתוך הזפת. כל כלי שמכניסו לקיום אם הכניס גוי בו יינו אפי' פעם אחת צריך מלוי וערוי. כלי צריף ומאני דקוניא ירוקי הרי הם כחרס הדרייני ואפי' יישון אינו מועיל בהם, כלי חרס מזופתין אפי' תחלת תשמישן ביד ישראל צריך קליפה והדחה ומלוי וערוי סגי להו אפי' הוי כלים שמכניסן לקיום ואע"פ שזפותין דכבולעו כך פולטו וכל הכלים שבא להשתמש בהם בלי הכשר מים או שאר משקין שרי ולא אסרו רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אלא בחרס הדרייני והתם הוי טעמא משום דהוי כיין (קדוש) [קרוש] ע"כ.
כלים חדשים של גוי אם מזופתין צריך מלוי ועירוי, [ע"ב] כלים השועים באבר שחורים או לבנים וטוחים יפה עד שאין בהן גומות דינן ככלי מתכות.
<h2>דף לד.</h2>
שמרי הגוי אחר יב"ח מותרי' בהנאה שהאויר מיבשן ואם תוך יב"ח שראן במים ג' ימים מותרי' ורבי' יעקב [כתב] דצריכי יב"ח לאחר שנתמצה יין (לא) דלא התירו שמרים אלא דורדא לאחר יב"ח אבל לעו' שמרים אסורים ובתוס' דמס' תרומות תניא בפ' אחרון [הי"ב] שמרי גוים שיבשו אסורין בהנאה הילכך החמיץ בהם העיסה כל הפת אסו', פרח שקורין רוש' נהגו בו התר אחר יב"ח ור"ת אוסרו בהנאה אפי' לאחר יב"ח הילכך קנקן שלהם שיש בו רוש' אין מילוי ועירוי מועיל בו מפני שגופו של יין הוא זה וצריך לקלוף ונהגו רבים התר בזה.
<h2>דף לו:</h2>
ושתי גזירות גזרו על סתם יינם ראשונה משום בנותיהם שנייה משום ספק ניסוך ובזאת הפעם נאסר בהנאה כל יין של גוי כן פי' ראב"ד בשם רבותינו הצרפתי' ואומר רמב"ן דכל היכא דגזרינן גזירה לגזירה אין לתמוה דבשל גוי גזרינן גזירה לגזירה להרחקה יתירא אבל בישר' הוא דלא גזרינן גזירה לגזי' וזהו דאמ' שגזרו על שמנן ועל פיתן משום יינן.
<h2>דף לז:</h2>
בישל גוי לחולה בשבת דבר (שאין) [שיש] בו משום בשולי גוים אסור הכלי והרא"ה מתיר אפי' התבשיל למ"ש ואומ' שאין בזה מקום משום חתנות הואיל ובשל בשעה שהתבשיל אסור לנו ודין זה יתבאר בארוכה בנ"ט מדרך ט' משער השבת בע"ה ודיני בש"ג כבר בארתים בנ"ט של דרך ז'.
<h2>דף נה:</h2>
אין הגוי עושה יי"ן עד שימשך ופירש"י שכל שפנה הענבים אילך ואילך ויין צלול כנוס באמצע נקרא המשכה ור"ת אומ' שאין תורת יין בו עד שיצא מן הכובא לכלי שלפניה ואין החכמים מודים לו והרמב"ן אומ' שיין הראוי להמשך יש לו תורת יין אע"פ שלא נמשך ממנו כלל הואיל שאם היו פותחין לו הנקב היה נמשך והילכך אם נגע גוי בענבים דרוכים שבגיגית אם רבה עליהם יין הראוי לימשך אע"פ שלא נמשך מן היין כלל דרך נקב הגיגית נאסר הכל במגע גוי הואיל שאם היה שם נקב פתוח היה נמשך וע"כ לכתחי' אסור להניח הגוי שישליך הענבים שבסלים לגיגית שיש בה יין בלא סיוע ישר' שיש לחוש שמא יגע ואם עבר והשליך כשר לרשב"א לקח מן הענבים שבגת ומן האשכולות שבה ונתן לצד א' ונשאר יין צלול לצד א' ה"ז יי"ן.
<h2>דף נו:</h2>
נצוק בר נצוק מותר כיצד הוא אם באותו כלי שעירה ממנו יין לתוך יי"ן עירה יין מכלי אחר ה"ז נצוק בר נצוק ומותר לדעת רבותי' הצרפתים וכן עשו מעשה ויש מתירין אפי' נצוק.
יין ישראל שנגע בו גוי אסור ואפי' בהנאה בין שנגע בו ביד בין שנגע בפיו ומגעו כסת"י ואוסר במשהו במינו ושלא במינו כיין במים בנ"ט, נגע בו גוי ברגל מותר בהנאה.
<h2>דף נז.</h2>
גוי קטן יודע בטיב ע"ז אוסר היין במגעו בשתייה איזה נקרא שאינו יודע בטיב ע"ז כל שאינו מזכיר בפיו ע"ז ומשמשיה.
<h2>דף נז:</h2>
מגע הישמעאלים מותר בהנאה מפני שהדבר ידוע שאינם עע"ז והר"מ מתיר מגען שלא בכונת יין אפי' בשתייה ומ"מ יין הישמעאלים אסור לדברי הכל משום בנותיהם שהרי עליהם עוברים משום לא תתחתן בם, קטנים בני השפחות שנולדו בבית ישר' אינן אוסרין ואפי' גדולים אם מלו וטבלו לשם עבדות מיד מגעם מותר.
<h2>דף נח:</h2>
מזיגת גוי מותרת בהנאה שלא נאסרה אלא משום הרגל עבירה לפי' אם מזג גוי יין שבאשישה או שבכוס וכיוצא בהן מן הכלים שדרכן למזוג ולשתות לשעה אסור בשתייה אבל אם שפך מים בחבית אין זה דרך מזיגה בכך ומותר אפי' בשתייה בדיעבד, מזג הגוי שלא מדעת מותר ונר' לע"ד דדוקא מזגו בענין שהוכשר לשתייה הוא שאסור לשתייה אבל אם נתן מעט מים בכוס בענין שלא הוכשר לשתות לרוב בני אדם אינו אסור בשתייה וזהו דקאמ' מזגו ולא אמר זרק מים לתוך יינו של ישראל.
<h2>דף נט:</h2>
גוי שנגע ביין ישראל אין לוקחין תשלומו שאין בזה דין מזיק ואם נסכו נוטל תשלומו מדין מזיק ולישר' אחר אסור.
נגע גוי בנקב חבית ועכב שלא יצא יין או שנתן ברזא בנקב או שנטל ברז' בנקב כל היין שלמעל' מהנקב אסו' אפי' בהנא' ושלמט' אסו' בשתיי' ומות' בהנאה העביר אצבעו או העץ עד חלל החבית הכל אסור ואפי' בהנאה, היה תוחב בו בגד או פשתן שלא כנגד החלל מותר, פתח גוי נקב החבית ולא נגע כלל ביין וכגון שהיה סתום בשעוה ה"ז אסור בשתייה ומותר בהנאה משום דהוי כחו בכוונה.
<h2>דף ס.</h2>
יין שהריקו גוי מכלי אל כלי וישראל מסייעו והיה יכולת בכחו של ישראל להריקו מותר היין כולו אפי' בשתייה ואם לא סייע עמו ישראל היין הנשאר מותר בהנאה והמורק אסור ואם שלא בכונת יין הריקו מותר אפי' בשתייה.
גוי הנושא כלי מלא יין כשר אם פתוח חוששין שמא נגע באצבעותיו ואם סתום אין חוששין בנדנוד שמנדנד ובנושאו אותו שפך ממנו, ואפי' בפתוח אם מביאו במוט או דרך טבעתו אין לחוש שמא יגע ביין. חבית יין שחסרה שמונחת בקרקע וגוי מנדנד אותה אפי' פתוחה אין חוששין שמא יכוין לנסך לדעת רשב"א ודעת הרמב"ן שאם פתוחה היא חוששין שמא בנדנוד זה כיון לנסך אבל סתומה אין לחוש שאין מנסכין מה שאינן רואין יין שבכלי ופיו סתום אע"פ שמתנדנד היין ושותה דרך נקב שיש שם או בברזא מותר וכ"כ בעה"ת.
יין הנסחט מכחו של גוי ואפי' מכח כוחו אסור.
כל שמחמת כחו של גוי וכח כוחו ואפי' הרבה כוחות הוי כחו הילכך גוי שהכביד על קרשים שבגיגית מליאה ענבים אסור הואיל ונסחט מכחו.
<h2>דף ס:</h2>
גוי שנגע בענבים לחים שבגיגית אם טופח ע"מ להטפיח זורק אותם ענבים שנגע והשאר מותר, נתן בגיגית יין אפי' נמשך משם יין אומר סלק מינו כמי שאינו, וזגים וחרצנים אינן קרויין יין ולפי' אינן מינו ואפי' בחמרא חדתא אמרינן הכי לדעת רבא דאמ' בתר שמא אזלינן והאי שמיה לחוד והאי שמיה לחוד.
וזה הכלל ביין שיש לגוי שייכות בו כל היכא דאין לגוי שייכות לא בבית ולא ביין אע"פ שהחביות פתוחות והוא נמצא עומד בצד היין אפי' בתוך פשוט ידים מותר לפי שאין לו פנאי לנסך מפני שנתפס כגנב על הכניסה והוא דלית ליה לאשתמוטי והיינו מתני' דאין עליו מלוה מותר היה הבית של גוי אלא ששכרו לישראל ואין הגוי דר באותה חצר ואע"פ שאין הישראל דר שם ואפי' נמצא הגוי עומד בצד היין מותר אותו יין שכיון ששכרו הישראל לבית הרי הוא כקנוי אצלו לזמן השכירות מיהו ראב"ד מחמיר בזה בזמן שנמצא הגוי בצדו לפי שאדם עשוי לבא ולראות ביתו אע"פ שהשכירו. יש לגוי שייכות ביין ולא בבית אם נמצא עומד שם ה"ז אסור ואע"פ שישראל דר באותה חצר והיינו דתנן נכרי שנמצא עומד בצד הבור אם יש עליו מלוה ואוק' בגמ' כשיש לו מלוה על אותו יין אבל לא נמצא עומד שם מותר. יש לו שייכות בבית ולא ביין כגון השוכר ביתו בחצירו של גוי והגוי דר באותו חצר ואין הישר' דר שם וכגון המניח נכרי בחנותו והמניח יינו בקרון ואע"פ שלא נמצא הגוי בצד היין אסור כיון שיש לו רשות ליכנס שם ולעמוד אצל היין. אמר ישראל לגוי שמור לי הבית אין הגוי מתירא פן יבא עליו פתאום ואינו נמנע מליגע והיינו ברייתא [לקמן ע' ע"א] דתניא או שאמר לו שמור אסור וכן היכא דהפליג בספינתו או שנועל דלת בפניו אסור ואי לית ליה לאשתמוטי מותר. יש לו שייכות בבית וביין כגון מטהר יינו של נכרי ולא כתב לו התקבלתי ונתנו באוצר מיוחד של גוי אע"פ שאין הגוי דר באותו חצר אע"פ שמפתח וחותם בידו אסור עד שיהא יושב ומשמר ואם היה פתח האוצר פתוח לרה"ר וישראל וגוי דרים באותה העיר מותר. היה בחצר שישראל וגוי דרין בה בין אותו ישראל בין ישראל אחר מותר בלא מפתח וחותם ומחמיר ראב"ד ואו' שדוקא במונח בבית אבל במונח בחצר אסור אע"פ שהיה בחזקת משתמר ואין ר"י מודה בזה ודברים אלו במטהר יינו של גוי בשל ישר' אין חוששין וכל אסור שבדברים אלו אפי' בהנאה לדעת רש"י ולדעת ראב"ד אינו אסור בהנאה אא"כ הפקידו אצל הגוי כדי לשומרו ואין עליו שום חותם.
זרק שום דבר ביין אפי' בכוונה מותר בדיעבד.
<h2>דף סא.</h2>
יין כשר של נכרי שברשותו של נכרי אע"פ שהוא במפתח וחותם אסור הואיל ולא יהא נתפס כגנב ואם דר שם ישראל או שאין הגוי דר שם מותר אפי' בלא חותם והוא שיהא פתח החנות פתוח לרה"ר ודעת הרמב"ן דחותם בתוך חותם כיושב ומשמר הוא.
ישראל שהניח יינו בביתו של גוי אם מפתח הבית ביד ישראל דיו בחותם א' ואם הגוי השאיל או השכיר הבית לישראל אע"פ שאין ביד ישראל מפתח מותר הפקידו שם ישר' אבל לא השאיל לו הגוי הבית ולא השכיר צריך שני חותמות.
<h2>דף סא:</h2>
מגע גוי שלא בכונת מגע כגון שנפל לבור ומת מותר בהנאה ומגעו בכונת מגע ולא בכונת יין מותר ג"כ בהנאה. נגע בקנה או בדבר אחר והוא סבור שהיה מים או שמן או שהיה יודע שהוא יין אבל מתוך מעשיו ניכר שלא נתכוון לניסוך אסור בשתייה ומותר בהנאה אבל הגאו' ר"י ורבותינו הצרפתים אוסרין כל שנתכוון לכוונת מגע וליין וכל שנתכוון ליין ולמגע אע"פ שנגע בקנה או ע"י ד"א אסור אפי' בהנאה. מגע ע"י ד"א שלא הכונת מגע כלל מותר אפי' בשתייה וכן דעת הרמב"ן אבל רש"י אוסר גם בזה בשתייה נמצינו למידין שד' דינין הם במגע ע"י ד"א הא' שנגע וניכר שלא נתכוון לניסוך וזהו שמדדו בקנה או התיז בקנה או במה שבידו וזה אסור בשתייה ומותר בהנאה הב' נגע בקנה או בכלי שלא בכוונת יין וגם זה אסור בשתייה, הג' מגע ע"י ד"א בכוונת יין ובכוונת מגע אסור ואפי' בהנאה כיון שאין כאן הכר שאינו מכוין לניסוך, הד' מגע ע"י ד"א שלא בכונת מגע מותר אפי' בשתייה לדעת מקצת רבני הצרפת' ולדעת רמב"ן אך רש"י אוסרו בשתייה.
<h2>דף סד.</h2>
אסור לישר' להיות רוצה בקיומו של יי"ן וגזרו חכמים על סתם יינן ואסרוהו אפי' בהנאה ואסרו להיות רוצה בקיומו ואפי' לשמור יינן בחינם אסור שמצר אם הוא נאבד וכ"ש שאסור להשכיר בהמתו להוליך יין של גוים וכן אסו' לשכור כליו לגוי כדי שישים בהם יין. גוי שחייב מנה לישר' אם היה בידו לנגשו וא"ל המתן עד שאמכור ייני אע"פ שזה סתם יינן אם מכר והביא לו אסור מפני שישר' רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו וי"א שלא אסרוהו אלא כשיש לישר' אפותיקי מפו' בשעבוד על אותו היין והכל מודים שאם מכר גוי יין או ע"ז והביא הדמים לישר' שמותר שאין ע"ז תופסת דמיה.
<h2>דף סה.</h2>
החמירו בשכר יי"ן ואסרוהו בהנאה, כת' בס' השלמן דלוקח מכס היין עם שאר המכסים ה"ז דומה לשכי' שבת שמותר בהבלעה ולעד"ן דשאני מכס שצריך לתבוע בפי' דמי מכס היין ולהיות סרסור ביין של גוים למוכרו אסור שהטורח באיסורי הנאה אפי' בחנם אסור כ"ש בשכר ועוד דרוצה בקיומו הוא עד שיקיים המכר. גוי ששכר הישראל להעביר לו ק' חביות בק' פרוטות ולא התנה ליתן שכר מיוחד ע"כ חבית והיתה ביניהן חבית יי"ן השכר כולו אסור מפני שלא זכה בשכרו מן הדין עד שיעביר כולם ואסרו להשקות אפי' סת"י לפועלים גוים ואם הקדים דינר לחנוני שיהא לו מעכשיו וא"ל שתו מחנוני גוי פלוני מותר וכלל הדבר מענין יי"ן של גוים שכל שרוצה בקיומו כדי שירויח או שימצא חן בעיני הגוי אינו מותר שיי"ן בכלל ע"ז הוא שחייב לבערו מן העולם.
<h2>דף סה:</h2>
יין שנפל ע"ג ענבים ידיחם דלא בלעי ואם היו מבוקעות אסור דשמא בלעי כדי נתינת טעם, היתה הענבה מטולטלת מעוקצה, וקרובה לידי בליעה הרי היא כמבוקעת יין נסך שנפל ע"ג חיטים ושהה ביין כדי ליתן טעם בחיטים לא סגי ליה בהדחה שבולעין הן מחמת הסדק שבהם ואסור באכילה ודוקא ע"ג חיטים אבל ע"ג שעורים בהדחה סגי, נפל ע"ג גרוגרת זה היה מעשה ואמרו דנטל"פ הוא זה והתירוהו נטל"פ דאמרי' דשרי דוקא נפגם מיד אבל נפגם לאחר שהשביח אסור, ההוא ביתא דחיטי דנפל בה חמרא אסור ושרא רבא למיתי ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל.
<h2>דף סו.</h2>
וגבי חמרא חדתא וענבי אמר רבא דאזלינן בהו בנ"ט ומשערי' זגים וחרצנים ולא תקשינהו מי מצטרפי מכיון דלא מתערבי דהא חזינן דבלעי ועוד דהוו דומיא דעצמות דמצטרפין לבטל כדאי' בחולין [צ"ח ע"ב] והאריך בזה בפי' ההלכות לרשב"א.
גוי שנגע בענבים לחים שבגיגית אם טופח ע"מ להטפיח זורק אותם ענבים שנגע והשאר מותר, נתן בגיגית יין אפי' נמשך משם יין אומר סלק מינו כמי שאינו, וזגים וחרצנים אינן קרויין יין ולפי' אינן מינו ואפי' בחמרא חדתא אמרינן הכי לדעת רבא דאמ' בתר שמא אזלינן והאי שמיה לחוד והאי שמיה לחוד.
חומץ (ויין) [דיין] אסור וכן חומץ (בשכר) [דשכר] בתר שמא אזלינן והאי שמיה חלא והאי שמיה (חמרא) [חלא] והוי ליה מין במינו ובמשהו [ע"ב] ואזלינן בטבל ויי"ן ויין שטעמו (נסך) [יין] וריחו חומץ בתר טעמא אזלינן והוה מין בשאינו מינו ונפקא לן מינה בברכת היין ובדין תרומה ובשאר דברים נכללו הני לגבי יי"ן שכל שאינו מינו רבה עליו ומבטלו עד ס'. בת תיהא גוי לישראל לכ"ע מותר ופי' בת תיהא פירשנוהו בנתיב זה.
<h2>דף סו:</h2>
אמר רבא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא מיקרי ופי' ראב"ד דטעמא היינו בנ"ט.
כל יין שנתנסך לע"ז אסור בהנאה וריחא לאו מילתא היא ומותר להריח ביי"ן ואעפ"י שנהנה מן הריח ובלבד שלא יתכוין להריח.
האי בת תיהא והוא נקב שבמגופת החבית ומריחין משם היין אם נתקיים גוי ביין ישראל מותר לדברי הכל ישראל ביינו של גוי מותר לדעת רבא דריחא לאו מילתא היא במידי דחזי למיכל ואע"פ שמכוין להריח הואיל ולא קאי להריח אלא לשתות.
<h2>דף סט.</h2>
המפקיד יינו לגוי בדרך בכלי והולך עמו אע"פ שאין בו חותם מותר כל שיכול לראותו, הודיעו שהוא מפליג כל שהיה לו שהות לפתוח ולסתום קודם שיבא אסור הואיל ואין שם שני חותמות לא הודיעו שהוא מפליג שרי והוא שבא להם דרך עקלתון דהא כל שעתא מירתת דא"א דאירע עלייהו ולא חזי ליה וכל הני עובדי דשרי' משום חזקת משתמר בפתוחות לגמרי, ואומ' רמב"ן דדוקא שיש בהן פקק של עץ ואע"ג דמתני' סתמא קתני טעמא משום דלא אורח ארעא להעביר חביות פתוחות לגמרי בלא פקק. והודיעו שהוא מפליג דאסרינן פי' רבי אברהם דדוקא שהודיעו מקום הפלגתו. המניח גוי בחנותו כל שנכנס ויוצא מותר הודיעו שהוא מפליג אסור.
כתב רשב"א בחבורו שני הדעות שנאמרו במייחד יינו אצל גוי והם שיש מורים להתיר בהנאה בהודיעו שהוא מפליג או בסגר דלת לפניו דאינו אסור בהנאה אלא במפקידו אצלו ויש אוסרים בהנאה בכל אלו ולא הכריע ר"י כמאן עבדי' ורש"י הוא המחמיר בזה וראב"ד הוא המקל.
<h2>דף סט:</h2>
יין כשר שהופקד לגוי צריך חותם בתוך חותם ודיו בכך דחזק' דלא טרח כ"כ לזייף סתם פי הנוד בכדי שלא יצא היין והניחו בשק ופי הנוד בשוליו ה"ז חותם בתוך חותם וכן סתם יפה פי חבית ופי האשישה בעץ וטח בסיד ה"ז חותם בתוך חותם וכן כרך צואר הנוד בחוט וכתב על כריכת הנוד הרי זה חותם ב"ח, שני קשרים משונים הרי הן כשני חותמות, חתם בשני חותמות וחזר על חותמיו ולא הכירן אסור דחוקה זייף לא חזר עליהן חזקה לא טרח וזייף. כשמשלח אדם חבית יין לחבירו צריך להודיעו באיזה סימן חתמו ויודיע לגוי שהוא ישלח לחבירו כתב או שליח שיגיד לו כיצד החותם הוא עשוי ובזה יפחד הגוי ולא יזייף השולח יינו לחבירו ולא הודיעו היאך החותם עשוי כת' בעה"ת שאין לנו ראיה לאוסרו והרמב"ן כת' צריך להודיעו הסימן והוא יעיין ואם לא ימצא כמו שהודיעו חושש שמא זייף ע"כ, ומשמע מדבריו שאם לא הודיע לו הסימן אסור שאל"כ מנין יודע אותו שנשתלחו לו מי עשה זה הסימן, מפתח וחותם כשני חותמות הם, וזה קולו של רבי אליעזר שעושה מפתח כחותם ואע"פ שאם עמד וזייף לא מנכרי.
<h2>דף ע.</h2>
גוי שנמצא בין החביות אם אלם הוא או דמצי לאישתמוטי כלומ' שיש לו טענה למה נכנס שם אסור. המפקיד מפתח חנותו לגוי ולא הודיעו שהוא מפליג ולא מצאו בחנות כשחזר היין מותר דשמירת מפתח מסר לו ואם א"ל שמור לי היין אסור ואמרו בתוס' שר"ת התיר לישראל שהניח יינו ושמסר המפתח לשפחתו והלך לעיר אחרת ורמב"ן או' שכיון דישראלים אינן דרים שם נמצא שהוא מסר יינו בעיר של גוים בלא מפתח וחותם ולא אמרו בה התר אלא בפתח הפתוח לרה"ר ושיהא ישראל דר שם, בולשת שנכנס לעיר פי' חיל ועל שם שמחפשין הכל נק' בולשת תרגום [בראשית מ"ד] ויחפש ובלש בשעת שלום פתוחות אסורות סתומות מותרות דאם דפתחים לא הוו סתמי בתר הכי שאין אימת אדון עליהם ודוקא סתומות במגופה של טיט הא לאו הכי כפתוחות הוו ובשעת מלחמה אלו ואלו מותרין לפי שאין פנאי לנסך ודוקא פתוחות מעיקרא אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו ויש לשאול אמאי פתוחות מותרות ניחוש שמא נגע ביין שהרי מגען אסור אפי' בלא ניסוך וי"ל שכיון שאנו בטוחים שלא נסכו מגעו הוי מדבריהם וספק מגע במקום שאין חשש ניסוך מותר כשאר ספיקות דמרתת ואמר השתא אתי.
<h2>דף ע:</h2>
ישראל שמסר לגוי מפתח ביתו הואיל ולא מסר לו אלא שמירת מפתח נתפס כגנב הוא בכניסת הבית ומימר אמר אתי השתא ושקיל מפתח מיני ומרתת ולא נגע ומתי' רבותי' הצרפתים אפי' הודיעו שהוא מפליג דכיון שלא מסר לו אלא שמירת מפתח והבית הוא ידוע שהוא של ישראל מרתת שמא יראו אחרים ויגידו לבעלים וכ"כ בשם ר"ת שמכאן התיר לישראלים שהניחו יינן והלכו לעיר אחרת ביו"ט ונתנו המפתח לשפחה.
<h2>דף עא.</h2>
אומנין ישר' ששלח להם גוי חבית של יי"ן בשכרן מותר לומ' לו תן לנו דמיה כל שלא הגיע לרשותן ולא זכו בה ולאו דוקא דמיה דהו"ל רוצה בקיומו ואסור כדאמרי' [לעיל ס"ד, ע"א] א"ל המתן עד שאמכור יי"ן ואביא לך וכו' אלא ר"ל עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותן לנו דמיה כנגדה המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרי' פי' והשתא דקני גוי בהגבהה ונמצא שדמי יין הוא מתחייב לו אבל מדד עד שלא פסק דמיו אסורין דמשיכה לא קניא עד דפסק דמים ולאלתר לאחר שמדד נגע בו והו"ל יי"ן ברשות ישר'.
מותר לישר' למכור לגוי יין כשר בכלי כשר בהקפה לפי שמשעת משיכה מתחייב הגוי במעות ואינו נעשה יי"ן עד שיגע מדדו בכלי אסור אם פסק עמו בדמים קודם מדידה כל הדמים מותרין לא פסק עמו נוטל דמיו חוץ מדמי יי"ן שבו הקדים לו גוי מעות מותר אפי' גוי מודד לעצמו.
<h2>דף עב.</h2>
ישר' שמדד ע"י משפך יין לתוך כלי שיש בו יין של גוים היין שבמשפך נאסר ע"י נצוק ואותו לחות שבמשפך אוסר (כלי שיש בו יין של גוים היין שבמשפך אוסר) כל יין שיעבור בו ומחכמי צרפת התירוהו בהנאה אע"פ שהמשפך לח ולא הדיחו.
ישראל שמדד יין במשפך של גוי מותר בהנאה ואסור בשתייה.
הנצוק הוי חיבור כיצד המערה מכלי שיש בו יין כשר לכלי שיש בו יי"ן מה שנשאר בכלי שמערה ממנו אסור מפני שנצוק הוי חיבור ואם נעשה לסתם יינן נצוק הכל אסור בשתייה ומותר בהנאה [ע"ב] ואם עירה וקטף קודם שיגיע לכלי של גוי מה שנשאר בכלי שמערה ממנו מותר היה מערה לתוך יין שאינו אסור בהנאה אין בו דין ניצוק פי' נצוק קלוח והקילוח מערבן ואיסור נצוק הוי משום תערובת ולא משום נגיעה שהרי גוי ששפך מים לתוך יין [לא] מתסר משום נגיעה, היה מערה ונפסק הקילוח עד שלא יגיע לתוך הכלי שיש בו איסור המערה ממנו מותר ואת שעירה לתוכו אסור ועל מאי דמתרגם רב ששת בגוי המערה דההוא דנפק לבראי אסור ודלא נפק שרי דלא גזרינן ביה וכת' רש"י שהלכה [כן] ואי שפך גוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי וכן דעת קצת רבותי' הצרפתים וכ"כ בס' המאור וראב"ד אומר דסבר ר"ש דנצוק אינו חיבור ומשום קרקוש ליכא דאין דרך ניסוך בכך כדאמרי' [לעיל ס' ע"א] גבי כובא חסיראה אבל אנן קי"ל דנצוק חיבור והילכך כולו אסור אפי' בהנאה והרשב"א אומר דאפי' למ"ד נצוק חבור מותר בהנאה ויש מי שאומר דאפי' נגע גוי ממש בכוונה בקלוח היורד דאסור בהנאה ימכרנו לו חוץ מדמי מגעו בלבד דנצוק בתערובת חשבינן ליה ולא כגוף המגע ורשב"א אומר דאי נגע גוי בקלוח היורד (שהברזא) [מהברזא] כל מה שהוא נגרר אחר הקילוח אסור אפי' בהנאה.
<h2>דף עב:</h2>
הריקו במקום שהולך לאיבוד הנשאר בכלי מותר אפי' בשתייה.
נצוק בר נצוק מותר כיצד הוא אם באותו כלי שעירה ממנו יין לתוך יי"ן עירה יין מכלי אחר ה"ז נצוק בר נצוק ומותר לדעת רבותי' הצרפתים וכן עשו מעשה ויש מתירין אפי' נצוק.
נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש במשפך כדי עכבת יין אסור ומוקי לה בגמ' שהטה צלוחיתו ונגע היין האסור שבצלוחיתו של גוי עם היין שבמשפך ומתוך כך נאסר כל היין העובר במשפך ודוקא בשתייה אבל בהנאה ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין אסור שבו. לא היה במשפך מקום שיתעכב שם יין אע"פ שנגע המשפך ביין אסור של גוי מסתמא ודאי כשחוזר ומודד לתוך צלוחיתו של ישראל כבר נתיבש וכל מידי דבר הדחה הוא ודאי במשקה צלול כגון יין שנתיבש מותר והוא עולה לו להדחה בכל דבר שאין תערובת יין וא"ת והא משפך נגוב בעי איכא למימר התם הוא במשתמש בשעת הגיתות דהו"ל תשמיש קבוע קצת אבל בעלמא לפי שעה ודאי בהדחה בעלמא סגי ואע"ג דקי"ל דכל שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן התם במכניסו לקיום לגמרי אי נמי בגת גופיה דתשמישו מיוחד לקיום קצת ואין דרך להשתמש בו בעלמא לפי' לא חלקו בדינו אבל בשאר כלים שדרכן להשתמש בהם בגת ודרכן להשתמש בהן בעלמא דמשתמשין בהם בגת בעו ניגוב וכשמשתמשין בהם בעלמא סגי להו הדחה. לרשב"א יש שפי' עכבת יין שהוא כמו עקבת בקו"ף ופי' לכלוך והיינו טופח ע"מ להטפיח ואסור דקתני ראב"ד או' בהנאה וסתם יי"ן בכולה מתני' ביי"ן גמור מיירי וכ"ן מדברי ר"ת ויש דעת אחר בזה לרמב"ן והעיקר כתבתי.
יין שהריקו גוי מכלי אל כלי וישראל מסייעו והיה יכולת בכחו של ישראל להריקו מותר היין כולו אפי' בשתייה ואם לא סייע עמו ישראל היין הנשאר מותר בהנאה והמורק אסור ואם שלא בכונת יין הריקו מותר אפי' בשתייה.
לראב"ד לא התירו ביין אלא כח שפיכתו שהולך לאיבוד בזמן שפיכתו דהוי כזורק מים לטיט דהא בטליה מחשיבותיה ואי בענין אחר נגע גוי ביין וכגון שמאליו הולך לאיבוד או ע"י גוי אחר ובא גוי ונגע בקילוח אסור מה שנשאר בכלי דהא גוי הנוגע לא בטליה לחשיבותיה דיין וקא מנסך ליה ואילין מלין בהכין. לרא"ה אמ' מר זוטרא קניש קניש שרי ופי' זה כלי שיש לו שני דדים ושני אנשים יכולים לשתות ממנו כא' בגוי וישראל שרי שהיין שבדד חשיב כבר נעקר מן הכלי ולא חשיב חבור עם מה שבכלי וכל א' מוצץ ואינו חוזר מה שנגע לפיהם עד שעה שפוסקין והמוקדם לפסוק אי הוי ישראל שרי אבל קדם ופסק גוי לא משום דהשתא נאסר מה שנגע בפיו וחוזר לתוך הכלי ואוסר הכלי וזו ראייה דנצוק לא הוי חיבור כלל שאין לך קילוח מחבר יותר מזה ור"י קבעה הלכה אע"פ שההיא דברי רב הונא שאוסר בנצוק שהוא ז"ל לא רצה לגלות ההתר וההיא דברי מר זוטרא ואין בהתר זה ספק אפי' למעשה וכן קבלתי מרבותי' אלא שאין ראוי לדרוש זה ברבים ע"כ ותשו' לראב"ד כאן בקניש קניש לא הוי ניצוק חיבור ה"מ בההיא פתיא או בהדי ברזא אבל בקניש מאי דאתי בברזא דשתי ישראל לא אתי בברזא דגוי הילכך לאו חיבור הוא ודוקא אי קדים ישראל ופסק אבל קדים גוי ופסק אסור משום דבהדי דפסק וסכר לפומיה קא מפיש חמרא בברזא דישראל קאי משכשך ליה ע"כ ולעד"ן שאותו קניש עשוי בענין שהקילוח להפסקות וזהו ששואף מעט ושותה וחוזר ושואף ושותה ובכיוצא בזה אין דין.
<h2>דף עג.</h2>
לרא"ה יין הנאסר בשתייה לבד בטל בס' כשאר איסורין ואפי' במינו בטל וכ"כ בתוס'.
סתם יינן אוסר במינו בתערובתו בכל שהוא בשתייה אבל בהנאה לא והוא שיוליך הנאה לים המלח וזהו דמי יין איסור שבו ושלא במינו בנ"ט.
ובס' הישר כת' ר"ת דסתם יינן אינו אוסר אלא בנ"ט ואנן לא פסקינן כרשב"ג דאמר גבי יי"ן שנפל לבור ימכר לגוים חוץ מדמי יי"ן שבו דאיהו בודאי יינן קאמר להו ואנן בסתם יינן בלחוד פסקינן כותיה. לראב"ד יין במים שאוסר בנ"ט נר' שאינו אוסר בהנאה אא"כ נתערב בו כדי מזיגה כדרך שבני אדם שותין.
יין שאינו אסור בהנאה אינו אוסר אלא בששים אפי' במינו, יין כשר שיש בו מים ונתן לתוכו יין אסור (אי יסלק) [או' סלק] מינו כמו שאינו (מינו) ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו בין שנפלו שם המים מתחילה בין בסוף כשר.
יין שיש בו מים ונפל לתוכו יין של איסור רואין מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו בשיעור הראוי דהיינו ס' ולדעת האומר שבכל איסורין אמרי' חתיכה עצמה נ"נ צריך שיפלו המים קודם היין האסור.
<h2>דף עד.</h2>
ושרי רבא אפי' חבית בחבית וקאמ' ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יי"ן שבו וה"ה בנפלה א' מהם לים הגדול וכן מוכיח בזבחים [ע"ד ע"א].
חבית יין אסור שנתערבה בין שני חביות ימכר לגויים חוץ מדמי יי"ן שבו או יוליך הנאה לים המלח ואם נאסרה א' מהן או ששתו אותה אם בשוגג כולן מותרות ודעת הגאונים שאין צריך ס' אלא אחת בשתים.
<h2>דף עד:</h2>
גת של גוים של עץ או של אבן אם זפותה ממלאה מים ומנערה ג' ימים וכשרה ואם אינה זפותה ינגב אותה ואם של חרס אמר רבא נעוה ארתחו פי' גת כדמתרגמינן יטופון נעוהי ואם מזופתין צריכין קלוף זפת, זה כלל גדול בכל דבר שאם אינו מזופת סגי בניגוב כשהוא מזופת קולף וינגב כך פסק רשב"א, ועוד כתב שלא יועיל ניגוב בכלי עץ אא"כ התיר הקשרים אבל מלוי וערוי א"צ התר קשרים וראב"ד מצריך התר קשרים אף במלוי וערוי ומשמע דהיינו בערוי דכלי ראשון הואיל ואין מסיט לגמרי וגת של ישראל שנגע גוי ביין דייה בהדחה ואם זפותה צריכה קלוף זפת וכלי שיש בו בין נסר לנסר נעורת פשתן אפי' אינה זפותה לא סגי בניגוב וכן הדין בכלי המדה ומשפך.
ובכלי חרס לא תועיל הגעלה ויש מכשיר בהגעלה. קנקנים של חרס שהחזירן לכבשן האש אפי' ברפוי הזפת מותרי' ואם עשה אש מבפנים כל כך שלא יוכל ליגע בו בידו מבחוץ בדופני החבית זה חשוב כמו הגעלה וכ"כ בעה"ת בשם ר"י ע"כ ולמדנו מדבריו דהגעלה מהניא בכלי חרס ורמב"ן או' דלא תועיל הגעלה לכלי חרס אבל כלי עץ דינו בהגעלה וא"צ להגעילן בכלי ראשון ולא בשפיכת מים עליהן וכ"כ רבי'. נעוה ארתחו פי' יקב אין לו התר אלא ברותח ע"י האור הנה נר' מדבריו דבכלי ראשון צריך להגעילן בעה"ת מתיר בערוי מים ואין לשמוע לאו' [שצריך] רותחין עליהן עוד התיר כלי עץ בקליפה ורמב"ן חולק בזה.
כלי ריקם צריך חותם א' ומפתח אינו כחותם א' במקום שחותם א' מספיק.
אמרי' בגמ' כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן ואומ' רמב"ן דאין לחוש לכתחי' וכן אם בידוע שנתן לתוכו יין אפי' לפי שעה אבל עבר ומסרה לגוי בלא חותם ולא עמדה בידו אלא לפי שעה סגי בהדחה.
<h2>דף עה.</h2>
גיגית שלנו שדורכין בהן ברגל בלא קורה דינה כדין גת וצריכה ניגוב, דרך בה ישראל תחלה אין צריך אלא הדחה לדעת רש"י ורבותי' הצרפתים וראב"ד ולרמב"ן צריך ניגוב כלי שמכניסו לקיום אם מגעילו ברותחין ובכלי ראשון מותר אבל צריך מאד שיזהר שילכו המים בעודן רותחין בכל הכלי.
ובתשו' בשם חכמי פרווינצא ראיתי כל כלי שמכניס בו יין הצריך לאדם א' לג' ימים צריך מילוי ועירוי ג' ימים כל הכלים נכשרין ביישון יב"ח שלימים כל שלא עמד בו יין תוך זמן זה.
עקלים או שאר כלים שאין המים מתכנסין בהם דיו שיניחם תחת הצינור או במעין ומימיו רודפין אבל נודות וכיוצא בהם אי שהי להו במים מקלחין רזי רזי דהא כשהמים תוכן אין מקלחין כ"כ ראב"ד. מאנגאש ובדאלש קטנים לדעת רש"י הרי הם בכלל כלי שמכניסו לקיום.
כלים שאין להם בית קבול אם הניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין כל שעמדו שם י"ב שעות מותרין כלי הגת הכשרן בניגוב וזהו שמעביר עליהם מים ואחר ישפשף אותו באפר יפה ואחר ידיחנו פעם אחרת במים וישפשפנו באפר פעם שניה ואחר מדיחו נמצא שהם שני אפרים וג' מימות. כלי גת מזופתין לא יועיל בהן ניגוב אא"כ מקלף הזפת וגיגית הנקשרת צריך להתיר הנסרים וי"א שא"צ להתיר וכן בהכשר היישון אפי' בכלי גת שהצריכו היתר קשרים וקלוף הזפת כדי שישלוט האויר ורשב"א אומ' שיישנן מכלה לחלוחית היין בכל מקום שהוא.
משמרת אם של שער היא מדיחה אם של צמר מנגבה ואם של פשתן מיישנה יב"ח ואם יש בה קשרים מתיר ואח"ך מיישנה וי"א דלא בעיא התר קשרים אלא לענין ניגוב. אומר ר"ת שהלוקח גיגית של גוי ושכח ולא עשה ניגוב ואין ידוע אם עמד יב"ח שלמים ודרך בו ישראל מתירין לו בגיגית שאין דורכין בה בקורה אלא ברגל, ועוד כת' טעם אחר בהתר זה לבעה"ת ניטל הגרגותני של גוים נר' דלא סגי להו בניגוב אלא מיישנן יב"ח כדין העקלים של חריות של דקל ואם היה של ישר' ונגע בהם גוי כשהיה בהם יין שמא סגי בהדחה.
